<h1>שבלי הלקט דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ולגאון אחר מצאתי וששאלתם, היכא דנדר אינש או אשתבע שבועתא ובעי לאורויי ליה שבועתא, או אי נמי אשתבע דלא למללא עם איניש, אי אית ליה הפרה אי לא. הא מילתא שאילו מקמיה רב האי גאון זצ"ל והשיבם, והחמיר דברים הרבה בנדרים ובשבועות, והכין אמר בסוף תשובתו, שאין אנו מפירין נדרים ולא מתירין שבועות, מפני שמסכתא נדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה, וכן אמר מר יהודאי גאון ז"ל מאור עיננו, שאין אנו מפרשין מסכתא דנדרים, ואין אנו יודעים לעמוד על עומק הדברים, ואין בנו כח להפר נדרים, וכל שכן להתיר שבועות, ואין נוהגין בשתי ישיבות ולא בבל כולה להפר נדרים, שאנו חפצים להחמיר בנדרים וכל"ש בשבועות ומיום שנמנעו חכמים להפר נדרים ולהתיר שבועות, התקינו לומר בתחנונים בישיבה ביום הכפורים ובתעניות של צבור "רחמנא גלי קמך דלית לן דמיפר נדרי, ולית דשרי איסרי" וכענין הזה הרי הרבה פעמים אומרים בתחנונים, כלומר, אין בדור חכם שיודע להפר נדרים ולהתיר איסורים. גם אתם החמירו בנדרים כמותינו וכ"ש בשבועות ואל תשנו מנהג הישיבות וגאונים אחרים. ואדוננו גאון התיר לחכם להורות בד' דברים והוקשה עלינו, כי רב היי ומר רב יהודאי החמירו בזה ודזוד מיניה לענין דברים הצריכין שאלה והתרת חכם, אבל דברי הוראות, כגון, הנודר מן הירק והנודר מן המבושל, הנודר מן העיר, במה הוא מותר ובמה הוא אסור וכיוצא בדברים אלו, מה יש לי לעשות, אלא לפי מה שאמרו חכמים ומי איכא למאן דאמר מעינין במתניתין ובגמרא ולא חזינן מאי פסקו ומורין בהני מילי דאיירי בהו, ואמרינן [נדרים כ"א ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב אסי, ד' דברים הללו צריכין שאלה לחכם, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי התירו קתני ואת אמרת צריכין, ועוד שאף אנו זהירין כמו שהזהירו ראשונים, להתרחק מהתרת נדרים ושבועות, אלא אם באו לידינו דבר שיש בו תקנה גדולה לצבור, או ביסוד התורה, או בקיום מצוה לרבים, או חשש דברים קשים לרבים ומחלוקת שמביאין לידי חרבן גדול, אין במינוי זה שמינו קדמוננו עצמם כח להימנע, ולהביא רבים לידי דברים קשים הללו, ומי שעושה כן כחסיד שוטה הוא, כההוא [סוטה כ"א ע"ב] דחזא איתתא דטבעא בנהרא, אמר לאו אורח ארעא לאפוקה, ואעפ"כ אין אנו נושאין עצמנו על דבר עמוק וקשה, ואין אנו עושין מעשה אלא בדבר ברור, ואף מי שלפנינו כן עשו.
<h2>דף ח.</h2>
תשובת רבנו האי גאון ז"ל, וששאלתם, מי שנשבע שלא לעשות דבר שהוא מושבע ועומד עליו מהר סיני ואמר שוגג הייתי. כך ראינו, כי כל הנשבע שלא לעשות מצוה, או שיעבור עבירה היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור, וזה שאמר שוגג הייתי, דינו מסור לשמים להוציא עצמו מידי מלקות, ואם יש עליו עדים שבמזיד נשבע כגון, מי שבאו עדים ואמרו, כמה פעמים הודה לפנינו שאסור לישבע על מה שהוא מושבע עליו מהר סיני, הרי זה חייב מלקות. וכל מי שנשבע לעשות מצוה, אעפ"י שהוא מושבע עליה מהר סיני, הרי זה פטור ממלקות, שנאמר [תהלים קי"ט], נשבעתי ואקיימה וכו', אבל בנדרים צד חמור, דתניא חומר בנדרים מבשבועות וכו', כגון, האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זהוב לצדקה.
<h2>דף י.</h2>
כתב רבנו ישעיה ז"ל, בפרק שבועת העדות תנן, משביעני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסריכם אני, הרי אלו חייבין, בשמים ובארץ הרי אלו פטורין, באלף-דלית-וביוד-הא, בשדי בצבאות וכו'. מזו ההלכה מוכחת, שכל השבועות אינו חייב עליהן, עד שיזכור את השם או אחד מן הכנויין וכן בשבועת בטוי, בין להתחייב קרבן בין לעבור בבל יחל, ואם לא הזכיר את השם אלא אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אינה כלום עד שיאמר שבועה בשם, דהא כל שבועה דאורייתא משבועת ה' תהיה בין שניהם נפקא, ושבועה האמורה גבי נדרים שעובר עליה בבל יחל לא משניא משאר שבועות, והשתא בשבועת העדות דלא כתיבא שבועה בעינן שם, היכא דכתיבא שבועה לא כל שכן, והא דתנא לא הזכיר בכל מקום שם אלא שבועה סתם, לאו למימרא דשבועה סתם בלא שם הויא שבועה, אלא מפני שלא רצה להזכיר את השם, דהא גבי שבועת העדות לא תני אלא שבועה שאיני יודע בלא שם, ולא מחייב עד שיזכיר את השם, וכן כל הברכות האמורות בתלמוד, לא ימצא בהן שם אלא ברוך הטוב והמטיב, ברוך דיין האמת, ברוך שהחיינו, ובכולן צריך להזכיר השם, שכל ברכה שאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה. וכן אמר רבינו משה בן מימון בספר הפלאה בפ"ב שחיבר, בהלכות שבועות אחד הנשבע או השביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכנויין, כגון שנשבע במי שהוא חנון במי ששמו רחום ובמי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שהזכיר אחד מן השמות או אחד מן הכנויין, כיצד כגון שאמר באלה או בארור לה', או במי ששמו חנון שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר וכן בשאר מיני שבועות. וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע, הרי זה חייב. אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כנוי, הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה עליו ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו, עד שיהיה מזכיר שם מן השמות המיוחדין או מן הכנויין כמו שביארנו. ולא השבועה בלבד אלא כל כנויי שבועה כשבועה, כגון שהיו אנשי אותו המקום עלגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והיו מכנין אותה ואומרים מוהא, כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה. וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה, או הין הין והזכיר שם או כנוי, הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך והזכיר שם או כנוי הרי זו שבועה. אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה או שאעשה, הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי זו שבועה. והמורה פירש בריש נדרים, כל כנוי שבועה כשבועה, אם אמר שבוקה שלא אוכל ככר זו אע"פ שלא הזכיר בה שם הוה ליה כמאן דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו [וקם ליה בלא יחל, ואע"ג דקיימא לן בשבועות דבעינן השבעה בשם, הני מילי לגבי שבועת העדות] או שבועת בטוי להתחייב בקרבן, אבל לענין לא יחל לא בעינן שבועה בשם כלל, משום דהוה ליה כידות שבועה, דאנן סהדי כל המזכיר שבועה מתכוין לישבע לבורא הוא, הלכך אף על גב דלא הזכיר השם קם ליה בבל יחל, וכי קאמר שבוקה נמי לא שנא שהוא כנוי לשבועה. וכדברי רבינו משה ב"ר מימון ז"ל נראה לי [אע"פ] שיש דברים בתלמוד שמשמע דלא בעינן שם בשבועת בטוי, כגון, האומר לאו לאו ב' פעמים, היכי דמי, אי דאמר שם כגון דאמר בשם שלא אעשה דבר פלוני בחד לא מחייב ומה צורך ב' לאווין, אלא ודאי בלא שם, ויש לפרש, כגון דאמר דבר שיוכל לומר לא לשבועה נתכוונתי, כגון ההוא דאמר לאלהא דשמיא לא מגלינא ודעתו היה לאלהא דשמיא לא מגלינא, הא לעמיה ישראל מגלינא ולא נתכון לישבע, אילו אמר ב' פעמים לא מגלינא כאילו הוציא שבועה מפיו דמי, ואינו יכול להערים ולעולם הזכרת שם בעינן. ומאי דאמר רבא בפרקין [כ' ע"א] דלעיל גבי איסר הוציאו בלשון נדר נדר, בלשון שבועה שבועה, ופירושו אם אמר איסר עלי ככר זה זהו בלשון נדר, איסר שלא אוכל ככר זה, זהו בלשון שבועה, ואי ס"ד בלשון שבועת בטוי בעינן שם, השם יוכיח שאם הזכיר שם הוא שבועה ואם לאו הוא נדר. יש לומר, אם אמר איסר עלי ככר זה ואעפ"י שהזכיר השם ואמר לה'. נדר הוא, ולאו דבעינן בנדרים הזכרת השם אלא דשייכא הזכרת השם בנדרים. ואם אמר קונם עלי ככר זה לה' נדר הוא, דאשכחן דכתיב [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לה' ומשמע לשם ה'. ובפ"ק דנדרים [י' ע"א] אמרינן, וטעמא מאי תקינו רבנן כנויין, דלא לימא קרבן לה', ולימא קרבן לה', דילמא אמר לה' קרבן, ולימא לה' קרבן, דילמא אמר להשם ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ומשמע מהכא, דבשבועה אין צריך להזכיר את השם, אלא כיון שאומר בשבועה כאילו אמר בשם דמי, דאי איתא דצריך להזכיר שם בשבועה כדפרישית, א"כ למה תקנו כינוין בשבועה כדי שלא יזכיר שם בשבועה ויבא לומר שבועה בשם, והרי אתה מצריכו להזכיר את השם בשבועה עצמה ואם לאו אינה שבועה וכל שכן בכינויין, אלא לאו בכנוי שמע מינה אם אמר בשבועה הרי קשר עצמו בשבועה, וקאי בבל יחל על זדונה, ועל שגגתה בקרבן עולה ויורד, ומשום הכי תקינו חכמים כינויין שלא יאמר שבועה ויזכיר השם. והכי נמי מסתברא, ממאי דאמרינן, משביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי הם חייבין, ואמרינן בגמרא, מאי קאמר, אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר, משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה, מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה, אוסרכם אני באיסר האמור בתורה. א"ל אביי, ואלא הא דתני ר' חייא כובלכם אני הרי אלו חייבין, כובל בתורה מי כתיב, אלא אמר אביי, הכי קאמר, משביע אני עליכם בשבועה, מצוה אני עליכם בשבועה, כובלכם אני בשבועה. כל הני מוכחי בלא הזכרת השם, דאי איתא דצריך הזכרת השם כדפריש המורה, ומזכיר המורה את השם באחד מכל הלשונות הללו, א"כ כובלכם אני אמאי קשיא ליה לאביי מי כתוב כובל בתורה, אע"ג דלא כתיב כובל כיון דאמר כובל אני אתכם בשם הבורא, קושר אני אתכם בשם שתעידו עלי, אמאי לא הויא שבועה, אלא ודאי כולהו בלא הזכרת השם נינהו, ומשום הכי מקשה אביי דבכובלכם אני ולא כלום קאמר. והכי נמי מסתברא ממאי דאמרן לעיל [שבועות כ' ע"א], מבטא שבועה איסר שבועה וכו', עד אמר אביי, הכי קאמר, מבטא שבועה איסר מתפיס בשבועה, ומסיק מבטא שבועה מהכא, ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה, ואילו שבועה לא אמר, ואי איתא דצריך הזכרת השם אמאי בעינן למילף מקרא דמבטא שבועה, אילו אמר מבטא בה' אינה שבועה, אלא ודאי בלא הזכרת השם קאמר דמבטא בלבד הויא לשון שבועה וכל שכן כשאמר לשון שבועה. והא דתנן באלף דלית ובכל הכנויין חייב, הכי פירושא, בשמים ובארץ אין זו שבועה של כלום ומשום הכי איצטריך למיתני דוקא בשמים ובארץ אינה כלום אבל אם פירש באחד מכל הכינויין שבועה היא, שלא תאמר עד דמפרש בשם המיוחד ואלף-דלית, ויוד-הא, כנויין הם שלא הזכיר כל השם שלם אלא ב' האותיות בלבד הזכיר לו. ולא גרע מכל הני כנויין, אבל לעולם היכי דהזכיר לו שבועה סתם כאילו הזכיר בשם דמי, והכי מוכחי כל הני הלכתא בנדרים ובשבועות ואין לפקפק בהן ולהתירן.
<h2>דף טו:</h2>
והרב ר' אביגדור ז"ל השיב למורי הר"ר יהודה, הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל הדברים האסורים עם דברים המותרים, ועוד אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי חייב לזונה ולא חיילא שבועה, או יש כאן דין כולל. תשובה, ודאי למאן דאית ליה איסור כולל, חייל נמי אתשמיש, אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה לאפקועי שעבודא, ונהי דכולל נמי מהני למיחל שבועה אדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים אלא בקונמות, וכגון, דאמר הנאת תשמישך עלי דאסר חפצא עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו כדאמרינן בנדרים פרק ב', ובכתובות פרק המדיר [ע"א ע"ב], אבל בשבועה דאסר נפשיה מן חפצא לא, דהוי כאומר הנאת תשמישי עליך, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחברו דלאו כלום הוא, דאע"ג דקונמות כקדושת הגוף דמו, ומפקיעין מיד שעבוד, שבועה אינה מפקעת, ואפילו בנקיטת חפץ, כיון דלא רמי איסורא אלא אגברא לא מהני בה, וכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא קדשי מעשה ידיה דהשתא ובעודה תחתיו, כדאיתא פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב], ה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דידה דלא מצי לאפקועה מידי שמשעבד לה אפילו בקונמות כ"ש בשבועה, דטעמא דמלתא משום איבה והוא שייך בתרוויהו אף במה שהוא משועבד לה. והנשבע שלא לההנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, דלגבי איסורין דוקא גלי לן קרא ומהני בהו כולל, כדאמרינן בזבחים [ע' ע"ב] רק חטאת העוף ובחולין פרק ב' [ל"ז ע"א], אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב מדכתיב [ויקרא ז'] וחלב נבילה כו' ואכל לא תאכלהו, ולמאן דאית ליה כולל לא שני ליה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו, אי נמי, מידי דהוי אאיסור מוסיף, ואפילו מחתיכה לחתיכה נמי אמרינן דחייל, כדאמרינן פרק שבועות בטוי [שבועות כ"ד ע"ב], אבל לאסור ממון חברו על חברו, או להפקיע שעבודו הא לא אשכחן דליהני כולל. תדע, שהרי נדרים חיילי על דבר מצוה כדבר הרשות, ואילו להפקיע שעבוד שעליו לא חיילי, כדתנן בפרק ואלו מותרין [נדרים י"ד ע"ב], האומר לאשתו קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל, ופריך בגמ', והא משועבד לה, והכי נמי פריך בריש פרק המדיר [כתובות ע' ע"א], ואע"ג דקיי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כדפסקינן הלכה פרק דייני גזרות [שם ק"ז ע"ב], אלמא מזוני לאו דאורייתא נינהו, אלא תקנתא דרבנן, וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, כדאיתא בפרק הכותב [שם פ"ג ע"א] ובפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ט ע"ב], ושארה דכתיב בקרא לא הוי מזונות, אלא כדדרש לה ר' אליעזר בן יעקב פרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ח ע"א] לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה, וכיון דלא משעבד לה מדאורייתא הוי לן למימר דתחול שבועה אמזוני, מידי דהוה אחצי שיעור לר' שמעון דאמר מותר מן התורה, חיילא שבועה עלה, כדאיתא פרק שבועת בטוי [שבועות כ"ג ע"ב] ובפרק יום הכפורים [יומא ע"ד ע"א], הא ליתא, דבכל מילי דממונא הפקר בי"ד הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו לה להיות משועבד למזונותיה, וכשעבודא דאורייתא דמי, כדילפינן מקרא פרק השולח [גיטין ל"ו ע"ב] לגבי פרוזבול.
<h2>דף טז.</h2>
תשובת רבנו האי גאון ז"ל, וששאלתם, מי שנשבע שלא לעשות דבר שהוא מושבע ועומד עליו מהר סיני ואמר שוגג הייתי. כך ראינו, כי כל הנשבע שלא לעשות מצוה, או שיעבור עבירה היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור, וזה שאמר שוגג הייתי, דינו מסור לשמים להוציא עצמו מידי מלקות, ואם יש עליו עדים שבמזיד נשבע כגון, מי שבאו עדים ואמרו, כמה פעמים הודה לפנינו שאסור לישבע על מה שהוא מושבע עליו מהר סיני, הרי זה חייב מלקות. וכל מי שנשבע לעשות מצוה, אעפ"י שהוא מושבע עליה מהר סיני, הרי זה פטור ממלקות, שנאמר [תהלים קי"ט], נשבעתי ואקיימה וכו', אבל בנדרים צד חמור, דתניא חומר בנדרים מבשבועות וכו', כגון, האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זהוב לצדקה.
ולרבנו שלמה זצ"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה והכה האחד את חברו, לאחר זמן בא ואמר לו אני מקבל כל ריצוי וקנס שיאמרו לי בי"ד ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ ונשבע מלמחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, ושאל ידידי לומר שנשבע זה לבטל את המצוה, שהרי כתיב [ויקרא י"ט] לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתוב בקבלה [מיכה ז'], נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים ז"ל [ר"ה י"ז ע"א] למי הוא נושא עון למי שהוא עובר על פשע, ולא חיילא שבועה, או דילמא, אינה בטול מצוה וחיילא שבועה. ואם תמצא לומר דחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מפיו מחילה או לא. כך נראה, משום שבועה לבטל את המצוה אין לדונו, דהתנן [ב"ק צ"ב ע"א], מנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר [בראשית כ'], ויתפלל אברהם אל האלהים, ואי איתא, ליתני שהוא עובר בלאו דלא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה. אלא מיהו אכזרי הוי כדמפרש תנא, ונקימה ונטירה כבר פירשו חכמים [יומא כ"ג ע"א], איזהו נקימה ואיזהו נטירה, אמר לו השאילני קרדומך א"ל איני משאילך, למחר א"ל השאילני מגלך, א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני קרדומך זו היא נקימה. נטירה, א"ל השאילני קרדומך ולא השאילו, למחר א"ל השאילני מגלך, א"ל הילך, איני כמותך שלא השאלתני קרדומך זו היא נטירה. ועוד תנן [נדרים ס"ה ע"ב] גבי נדרים, פותחין מן הכתוב שבתורה ואומרין לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר לו אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר, הרי זה מותר. מדקתני פותחין לו, מכלל דלאו ביטול מצוה היא זו, דאי ביטול מצוה היא, למה ליה למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן [נדרים ט"ז ע"א] אין נשבעין לעבור על המצות, דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך ביטול מצוה, וכבר פרשו חכמים, איזהו בטול מצוה כגון, שנשבע שלא לעשות סכה, שלא ליטול לולב, ושלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו, אי אפשר שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתובה בתורה שנאמר [שמואל ב' פי"ד], וישב אבשלום בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה, דכי נקט עליה מילתא מחמת אמנון שהרג, ובשעת מחילה כתיב [שם] ויבוא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אל אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום, מדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל ש"מ הנשיקה מחילה מעלייתא היא, אלא הריני רואה תקנה לשבועתו, [יומא פ"ז ע"א] יביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם, נתחבלתי בפני כל ונשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות, והלה נכנס ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים, שרוי לך ומחול לך ונמצאו שניהם יוצאין ידי שמים ומחילה קיימת, ומנא לן דבעינן עשרה, דאמר רב חסדא צריך לפייסו בשלש שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר [איוב ל"ג], ישור על אנשים, ויאמר חטאתי, ואמר רב יוסף בר חנינא, מת יוליך עשרה בני אדם ומעמידן על קברו וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך. דתנן [נדרים מ"ג ע"א], המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר, איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והלה נותן לו, ובא לו ונוטל מזה, היה ביתו לבנות או גדרו לגדור ושדהו לקצור הולך אצל הפועלים ואומר, איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלין שכרן מזה, וילפינן מינה דאגלויי דעתא הכא מילתא היא וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה. ואי יהיב ליה קנס שרי ליה למישקליה שאין מחילה תלויה בקנס, דתנן [ב"ק צ"ב ע"א], גבי ה' דברים אע"פ שהוא נותן לו אינו נמחל שנאמר [בראשית כ'], ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך וחיה.
<h2>דף כא:</h2>
ולגאון אחר מצאתי וששאלתם, היכא דנדר אינש או אשתבע שבועתא ובעי לאורויי ליה שבועתא, או אי נמי אשתבע דלא למללא עם איניש, אי אית ליה הפרה אי לא. הא מילתא שאילו מקמיה רב האי גאון זצ"ל והשיבם, והחמיר דברים הרבה בנדרים ובשבועות, והכין אמר בסוף תשובתו, שאין אנו מפירין נדרים ולא מתירין שבועות, מפני שמסכתא נדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה, וכן אמר מר יהודאי גאון ז"ל מאור עיננו, שאין אנו מפרשין מסכתא דנדרים, ואין אנו יודעים לעמוד על עומק הדברים, ואין בנו כח להפר נדרים, וכל שכן להתיר שבועות, ואין נוהגין בשתי ישיבות ולא בבל כולה להפר נדרים, שאנו חפצים להחמיר בנדרים וכל"ש בשבועות ומיום שנמנעו חכמים להפר נדרים ולהתיר שבועות, התקינו לומר בתחנונים בישיבה ביום הכפורים ובתעניות של צבור "רחמנא גלי קמך דלית לן דמיפר נדרי, ולית דשרי איסרי" וכענין הזה הרי הרבה פעמים אומרים בתחנונים, כלומר, אין בדור חכם שיודע להפר נדרים ולהתיר איסורים. גם אתם החמירו בנדרים כמותינו וכ"ש בשבועות ואל תשנו מנהג הישיבות וגאונים אחרים. ואדוננו גאון התיר לחכם להורות בד' דברים והוקשה עלינו, כי רב היי ומר רב יהודאי החמירו בזה ודזוד מיניה לענין דברים הצריכין שאלה והתרת חכם, אבל דברי הוראות, כגון, הנודר מן הירק והנודר מן המבושל, הנודר מן העיר, במה הוא מותר ובמה הוא אסור וכיוצא בדברים אלו, מה יש לי לעשות, אלא לפי מה שאמרו חכמים ומי איכא למאן דאמר מעינין במתניתין ובגמרא ולא חזינן מאי פסקו ומורין בהני מילי דאיירי בהו, ואמרינן [נדרים כ"א ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב אסי, ד' דברים הללו צריכין שאלה לחכם, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי התירו קתני ואת אמרת צריכין, ועוד שאף אנו זהירין כמו שהזהירו ראשונים, להתרחק מהתרת נדרים ושבועות, אלא אם באו לידינו דבר שיש בו תקנה גדולה לצבור, או ביסוד התורה, או בקיום מצוה לרבים, או חשש דברים קשים לרבים ומחלוקת שמביאין לידי חרבן גדול, אין במינוי זה שמינו קדמוננו עצמם כח להימנע, ולהביא רבים לידי דברים קשים הללו, ומי שעושה כן כחסיד שוטה הוא, כההוא [סוטה כ"א ע"ב] דחזא איתתא דטבעא בנהרא, אמר לאו אורח ארעא לאפוקה, ואעפ"כ אין אנו נושאין עצמנו על דבר עמוק וקשה, ואין אנו עושין מעשה אלא בדבר ברור, ואף מי שלפנינו כן עשו.
<h2>דף כב:</h2>
בספר אביאסף דהוא ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי ז"ל, פסק. אמר רב נחמן פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. ורב היי ז"ל כתב, דהנשבע בנקיטת חפץ אין לו התרה, ואפילו נשבע לגרש את אשתו. ואינו נראה לי, דהוה ליה נשבע לבטל את המצוה, ואין כאן שבועה, אלא לוקה משום שבועת שוא ומותר.
גם לו, השיב הר"ר שלמה מטרני נר"ו, מה שכתבת הנשבע בנקיטת חפץ מהו, ודאי דמן דינא דנזקקין לכל שבועה, כדאמרינן בנדרים, והלכתא נזקקין לאלהי, ואע"ג דהזכיר את השם כל שכן בנקיטת חפץ, אבל כתבו קדמונינו ז"ל שאין מי שיודע בזמן הזה להתיר שבועות ויפה צפורנן של ראשונים מכל גופן של אחרונים.
תשובה זו השיב לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם. הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו ע"י צדקיה אחי שני עם תשובות אחרות, נכד הצדיק אהובי ר' צדקיה, מה לך לתור את דעתי העניה כלך מדברותיך אצל בעלי דעת נקיה, רוח משכלת נפש חיה, אמנם ידעתי כי מאהבתך היטתה את שאילתך, אמרתי לך אודות הדינים, איני בקי בהן ובנימוסיהן, ועוד שנינו [סנהדרין כ"ט ע"א] אסור לגלות דינו ליחיד, על השבועה בספר, הלא ידעת או שמעת, שהגאונים ז"ל כתבו שאין לו התרה לעולם, ואפילו נשבע לגרש את אשתו, ולא מתוך ההלכה אמרו כן, דמהיכי תיתי לחלק בין שבועה בספר לשאר שבועות, ועוד דקיי"ל [נדרים כ"ב ע"ב] דנזקקין לאלהי ישראל, אלא בקעה מצאו וגדרו בה גדר שלא לנהוג קלות ראש, ולדבר הרשות מי ישלח ידו לפרוץ גדרם ונקה, הא אכשור דרי, מיהו לדבר מצוה אומר רבינו יצחק מדונפיי"ר ז"ל, דנזקקין לכתחילה, והראה פנים לדבריו, שאומר שם [נדרים ס"ה ע"א], כי נבוכדנצר שחיק עצמות השביע את צדקיה בס"ת, ואין הכתוב מקפיד עליו אלא שעשה שלא כהוגן. ועוד, מההיא דפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"א] גבי אונס שגירש, ובעי תלמודא לאשכוחי ביה בטלו ולא בטלו, ואמאי לא מוקים לה שנשבע בספר שלא להחזירה אם איתא דשבועת ספר אין לה התרה. אך על ראיה זו תמהתי כמה שנים, גם הגאונים מודים דשבועת ספר יש לה התרה מן התורה, אלא חומר תקנה שהתקינו הם לעשות סיג לתורה, או לכל היותר מדרבנן כשאר דברי סופרים, הלכך לא מצי לאוקמי בשבועת ספר, דאין זה בטול גמור דאוריתא, ולא מחייב מלקות בלאו הניתק אלא בבטול דאוריתא, ואף לפי דבריו לא כל המצוות שוות, ואם קבע זמן לשבועתו ימתין עד הזמן ולא יצטרך להכניס ראשו בין המחלוקת, ולדבר הרשות אין להקל אף באין זמן. גם זו תשובתו, על מי שנשבע בתפיסת חפץ, מן ההלכה אינו משמע שלא יהא מותר להתיר בכל דבר, בין בשבועה בין בנדר בין בתפיסת חפץ בין שלא בתפיסת חפץ, הכל יש לו הפרה, אבל הגאונים ז"ל תקנו והסכימו לדעת אחד, דלתפיסת חפץ אין לו הפרה ולא היתר לעולם, ואפילו אם נשבע לגרש את אשתו יגרשנה ולא יהיה לו הפרה, אבל אם נשבע לבטל המצוה כ"ע מודו דבטלה מעיקרא ולא חיילא כלל, אמנם אם הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו, יעשה לו הפרה, מדאמרינן [נדרים ט"ו ע"א, שבועות כ"ה ע"א], האומר שבועה שלא אישן ג' ימים, כופין אותו ומלקין אותו וישן לאלתר. ולגאון אחר מצאתי, וששאלתם, מי שקפץ וכעס ונשבע בעל פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון, יש רשות לחכם להתיר שבועתו שנשבע בעל פה או לא. כך ראינו, הואיל והזכיר את השם או התורה אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר, לא שבועה שנשבעין בספר תורה שהיא בידו, ולא שבועה שנשבעין בשם הבורא או בספר תורה המונחת בארון, אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפר אותה.
ועוד מצאתי, וששאלתם, מי שנטל ספר של תפלות או של דברי תחנונים וסליחות או שאר כתבי הקדש, ונשבע שבועה באותו הספר, אותה שבועה כשבועת התורה וכיון שמתחרט בה ורוצה לחזור בה יש בה הפרה והיתר או לא. כך ראינו, ששבועתו כשבועת ספר התורה, מה ס"ת יש בו שמותיו של הקב"ה כך ספר של תפלות ושל תחנונים ושאר כתבי הקדש יש בהם פסוקים של מקרא ושמות של הקב"ה, ולא עוד, אלא שכיון שיש בו כתוב כל האותיות של אלף-בית, מצטרפים האותיות שלו לכמה שמות והן גופן של כל התורה ואין היתר לשבועתו.
ולמר רב שר שלום גאון זצ"ל מצאתי, הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם, ואין חכם יכול להתיר לו, ואע"ג דאמרינן [נדרים ע"ח ע"א] חכם מתיר ואין בעל מתיר, וכתיב לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. דהכי אמרינן משמיה דרב יהודאי גאון זצ"ל, שעכשיו אין חכם שיודע להתיר שבועה ואין מנהג בישיבה להתיר שבועה לאדם, ובכל לשון שאדם נשבע חלה שבועה עליו דילפינן מסוטה דתנן [סוטה ל"ב ע"א], ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו'. ותנן, משביעין אותה בכל לשון ששומעת כדי שתדע על מה משביעין אותה, אף הכא נמי כיון שידע על מה נשבע אפילו בכל לשון חלה עליו שבועה.
<h2>דף כג.</h2>
ולרבינו חננאל זצ"ל מצאתי, וששאלתם, אם יש רשות לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו לעשות שום דבר או שלא לעשות שום דבר, כגון שלא תלך לבית אביה, או שתלך לבית חמיה. כך ראינו, שאסור לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו אפילו לאכול ככר זה, או ללבוש בגד זה או להוריד לו חפץ מן העליה, אע"פ שהם חייבין בכבודו לעובדו. או לישבע על בנו קטן שלא יצא מן הבית, משום שאין שבועה אלא על הנשבע לעצמו, שנאמר להרע או להטיב, ומי שנשבע על אחרים הרי זו שבועת שוא, אע"פ ששומעין לו אותם אחרים שנשבע להם, וקיימו את דבריו, הרי זה חייב, כגון, מי שנשבע על אשתו שלא תלך לבית אביה, או על בנו ובתו הקטנים שלא יצאו מביתו, כבר יצאה שבועה לבטלה, ואם לא שמעו לדבריו והלכו להם, אין עליהם עוון שבועה כלל, אבל נהגו העם לישבע על נשותיהם ובני בתיהם, ולומר שבועה שלא תצאו, ואם תצאו יום אחד אתענה, או לא אדבר עמך שבת, שנמצא שנשבע על עצמו, אם יצאו ולא השגיחו על שבועתו נמצא שבועתו קיימת, וכן הנשבע על חברו שיתארח אצלו, שיאכל עמו בסעודה, כך אמר לו, שבועה אם [לא] תאכל עמי היום לא אוכל עמך לעולם, כגון זו רשאי אדם לישבע אבל על אחרים ממש לא. מצאתי לרב האי גאון זצ"ל, מי שנשבע שלא לדבר עם חברו מהו לכתוב לו דברים בכתב. כך ראינו, שמותר לכתוב לו כל מה שבלבו, ואין בזה חשש, אבל אסור ליתן שלום לחבורה שהוא בתוכה, אלא א"כ אמר להם, שלום לכם רבותי חוץ מפלוני וכן ראוי לומר. מעשה באחד שנשבע שלא ידבר לאחותו לעולם אם תתעכב בבית בעלה לילה אחת, ובעלה סגר עליה הדלת ולא הניחה לצאת, ובא מעשה לפני הרב ר' מאיר ב"ר משה ז"ל, והלקהו ג' מלקיות, משום שבועת שוא שלא היה לו לישבע, שאין אחותו ברשותו אלא ברשות בעלה, ושבועתו שבועת שוא היתה, והתירו לדבר לה לאלתר.
<h2>דף כה:</h2>
תשובת הר"ר אביגדור שהשיב למורי הר"ר יהודה אחי שני ז"ל, כתבת, הנודר להתענות כל שני וחמישי של כל השנה, ובין אלו הימים חל ר"ח, חנוכה ופורים, מהו להתענות, מי אמרינן כההיא דמסכת תענית [י"ב ע"א], אם גזירתינו קדמה לנדרו יבטל נדרו מפני גזירתינו. ועוד קשה לי על מה שכתב רבי יצחק פאסי ז"ל בסוף מסכת פסחים, ירושלמי [שבועות פ"ג מ"ד] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח, ומשמע, מתוך שחלה שבועה בשאר ימים חלה נמי אלילי פסחים, התם נמי לימא מתוך שחל נדרו אשאר ימים להתענות בהם, חל נמי אהני שני וחמישי שר"ח חנוכה ופורים חלו בהם. תשובה, לכאורה נראה שלא יתענה, הואיל וגזירתינו קדמה, ודאי לאו אדעתא דידהו נדר. ולא מהני כולל להאסר במה שלא היה בדעתו בשעת הנדר וסתמו כפירש, כאילו פירש חוץ מן הימים הללו, ודמי להא דתנן פרק ר' אליעזר [נדרים ס"ו ע"א] ומייתי לה בפרק ד' נדרים [כ"ה ע"ב], פותחין בשבתות ובימים טובים, בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר' עקיבא ולימד, נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ופירש רבנו אליעזר ממיץ בפי' נדרים, נדר אדם להתענות חדש, אמרו לו הרי בזה החודש שנדרת יש שבתות וימים טובים, אמר להם, לא נתכוונתי להם, אפילו היתר חכם אינו צריך, דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים, דלאו אדעתא דידהו נדר. אבל קשה על פירושו, דכל הני פותחין השנויין באותו הפרק אין פירושן שיהיו מותרין בכדי, אלא על ידי חכם שהוא מתירו בפתח חרטה זו. ותו קשה ההיא דירושלמי, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, אמאי לא אמרינן התם דלאו אדעתא דלילי הפסח נדר. ונראה לפרש, פותחין בשבתות וי"ט, פי' נדר להתענות חדש ונאסר ע"י כולל אף בשבתות וי"ט כי ההיא דירושלמי דאסור במצה אף בלילי פסחים, ובסוף נתחרט ובא לשאול לחכם פותח בחרטה זו ואומר, אילו נזכרתי בשבתות ובי"ט הייתי אומר בפירוש, אתענה חדש חוץ משבתות וי"ט דומיא דאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דמייתי לה בגמרא [כ"ה ע"ב], והחכם מתירו ע"י חרטה זו, בראשונה היו אומרים דלא מהני היתר אלא לאותם הימים אבל לשאר ימים לא מהני, עד שבא ר' עקיבא ולימד שהותר הכל. ולפי פירוש זה אם הוא נכון, גם לענין שאילתא דשאילנא קדמך צריך שאלה לחכם, דבלאו הכי לא מישתרי דהא חייל ע"י כולל. וההיא דמסכת תענית אם גזירתינו קדמה לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתינו וכו', לא בעי למימר ידחה נדרו דלא חייל כלל וילך לאכול בלא היתר חכם, אלא מצוה עליו לדחות נדרו על פי חכם מפני גזירתינו לדחות נדרו על פי חכם מפני גזירתינו שקדמה, אם נדרו קודם לגזירתינו יתענה ואין לו פתח להתחרט עליו לומר אילו הייתי יודע שהחכמים עתידים לגזור ולעשותו יו"ט מפני הנס לא הייתי נודר, דהוה ליה נולד ואין פותחין בנולד, אם גזירתינו קדמה, מצוה עליו לישאל לחכם ויפתח בחרטה אילו נזכרתי מגזרת חכמים שעשאוהו יו"ט הייתי מוציאו מכלל איסור שאר הימים ואין זה נולד ויתיר לו החכם ויאכל, ודמי לשבתות וי"ט דפותחין בהם, הלכך לא תקשה ההיא דתעניות אמאי לא חייל ע"י כולל, דאפילו בלא כולל נמי חייל, כיון דלא מיתסרי אלא מדרבנן להתענות בהו כדפרשינו לעיל בחצי שיעור לריש לקיש אלא ידחה נדרו, פירושו כמו שכתבתי וילמוד סתום מן המפורש, שאם בשביל גזירת חכמים שלא תעקור ממקומה מצוה עליו לישאל על נדרו, כ"ש בשביל מצוה דאוריתא כדי לאכול מצה בליל פסח דמצוה עליו לישאל על נדרו, דכיון שיכול לעשות ע"י שאלה שלא יעבור בבל יחל ומצות עשה תעמוד במקומה, דמי דהא דריש לקיש דאמר פרק ג' מינין [נזיר מ"א ע"א, נ"ח ע"א], ובמנחות פרק התכלת [מ' ע"א], ובפרק ר"א דמילה [שבת קל"ג ע"א], כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב וכו'.
<h2>דף מג.</h2>
ולרבנו שלמה זצ"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה והכה האחד את חברו, לאחר זמן בא ואמר לו אני מקבל כל ריצוי וקנס שיאמרו לי בי"ד ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ ונשבע מלמחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, ושאל ידידי לומר שנשבע זה לבטל את המצוה, שהרי כתיב [ויקרא י"ט] לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתוב בקבלה [מיכה ז'], נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים ז"ל [ר"ה י"ז ע"א] למי הוא נושא עון למי שהוא עובר על פשע, ולא חיילא שבועה, או דילמא, אינה בטול מצוה וחיילא שבועה. ואם תמצא לומר דחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מפיו מחילה או לא. כך נראה, משום שבועה לבטל את המצוה אין לדונו, דהתנן [ב"ק צ"ב ע"א], מנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר [בראשית כ'], ויתפלל אברהם אל האלהים, ואי איתא, ליתני שהוא עובר בלאו דלא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה. אלא מיהו אכזרי הוי כדמפרש תנא, ונקימה ונטירה כבר פירשו חכמים [יומא כ"ג ע"א], איזהו נקימה ואיזהו נטירה, אמר לו השאילני קרדומך א"ל איני משאילך, למחר א"ל השאילני מגלך, א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני קרדומך זו היא נקימה. נטירה, א"ל השאילני קרדומך ולא השאילו, למחר א"ל השאילני מגלך, א"ל הילך, איני כמותך שלא השאלתני קרדומך זו היא נטירה. ועוד תנן [נדרים ס"ה ע"ב] גבי נדרים, פותחין מן הכתוב שבתורה ואומרין לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר לו אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר, הרי זה מותר. מדקתני פותחין לו, מכלל דלאו ביטול מצוה היא זו, דאי ביטול מצוה היא, למה ליה למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן [נדרים ט"ז ע"א] אין נשבעין לעבור על המצות, דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך ביטול מצוה, וכבר פרשו חכמים, איזהו בטול מצוה כגון, שנשבע שלא לעשות סכה, שלא ליטול לולב, ושלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו, אי אפשר שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתובה בתורה שנאמר [שמואל ב' פי"ד], וישב אבשלום בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה, דכי נקט עליה מילתא מחמת אמנון שהרג, ובשעת מחילה כתיב [שם] ויבוא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אל אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום, מדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל ש"מ הנשיקה מחילה מעלייתא היא, אלא הריני רואה תקנה לשבועתו, [יומא פ"ז ע"א] יביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם, נתחבלתי בפני כל ונשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות, והלה נכנס ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים, שרוי לך ומחול לך ונמצאו שניהם יוצאין ידי שמים ומחילה קיימת, ומנא לן דבעינן עשרה, דאמר רב חסדא צריך לפייסו בשלש שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר [איוב ל"ג], ישור על אנשים, ויאמר חטאתי, ואמר רב יוסף בר חנינא, מת יוליך עשרה בני אדם ומעמידן על קברו וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך. דתנן [נדרים מ"ג ע"א], המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר, איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והלה נותן לו, ובא לו ונוטל מזה, היה ביתו לבנות או גדרו לגדור ושדהו לקצור הולך אצל הפועלים ואומר, איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלין שכרן מזה, וילפינן מינה דאגלויי דעתא הכא מילתא היא וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה. ואי יהיב ליה קנס שרי ליה למישקליה שאין מחילה תלויה בקנס, דתנן [ב"ק צ"ב ע"א], גבי ה' דברים אע"פ שהוא נותן לו אינו נמחל שנאמר [בראשית כ'], ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך וחיה.
<h2>דף ס.</h2>
תשובת הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו שהשיב לר' משה ב"ר בנימין ז"ל, כתבת, נדר על תנאי ונתקיים התנאי, אם צריך היתר. תשובה. תדע, כי רבינו יעקב ז"ל פירש, נדוי על תנאי צריך הפרה, דוקא התנה בדבר שאין בידו לקיים כגון תנאי דיהודה שהתנה על אריא וגנבי, שהם בידי שמים, כדאיתא פרק אלו נערות [כתובות ל' ע"א], דדבר שאין בידו לקיים לאו כלום הוא, דהוי כנודר בלא תנאי, אבל התנה בדבר שבידו לקיים וקיים, אין צריך היתר. וכן מעשים בכל יום שהציבור מחרימין ומנדין על תנאי ואין חוזרין ומתירין, מאחר שנתקיים, וגם הנדוי וחרם שנותן עד זמן ידוע כיון שעבר הזמן הותר מאליו. ומורי הר"ר אליעזר מווירונה היה מראה פנים לדבר מההיא דפרק מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"א], ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן, ולא אשכחן דחזר והתיר לאחר שאמר. ודבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו דיליף בפ"ק דביצה [י' ע"א], משובו לכם לאהליכם, אין ענינו לכאן, דהתם לא נתנה תורה זמן, כשאמר לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, אלא בא לומר לך, כשיגיעו ג' ימים יהיו אסורין בתשמיש, שאז יהיה מתן תורה, והיינו סבורין שמשם ואילך יהיו אסורין לעולם אם לא חזר והתיר, וכן הצאן והבקר אל ירעו, סלקא דעתך אמינא כיון דהוקדש ההר לתורה הוקדש לעולם. וה"מ, בנודר בדבר לעשות סייג לעצמו, או בכל דבר דאית ביה דררא דמצוה דבעידנא דנדר שפיר קא נדר, דדמי לנדבות כשרים, אבל בנדרי דרשות משמע בראש פרק קונם [נדרים ס' ע"א], דאף לאחר השלמת הנדר צריך שאלה לחכם, משום דר' נתן, להודיע שאסור לקיים הנדר כמקריב בבמה בשעת איסור הבמות, כדאיתא התם. מיהו איכא למאן דאמר התם, דמה דצריך שאלה לכשתחשך בקונם יין שאני טועם היום, משום גזירה.
<h2>דף סג:</h2>
ולרבינו חננאל זצ"ל מצאתי, וששאלתם, אם יש רשות לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו לעשות שום דבר או שלא לעשות שום דבר, כגון שלא תלך לבית אביה, או שתלך לבית חמיה. כך ראינו, שאסור לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו אפילו לאכול ככר זה, או ללבוש בגד זה או להוריד לו חפץ מן העליה, אע"פ שהם חייבין בכבודו לעובדו. או לישבע על בנו קטן שלא יצא מן הבית, משום שאין שבועה אלא על הנשבע לעצמו, שנאמר להרע או להטיב, ומי שנשבע על אחרים הרי זו שבועת שוא, אע"פ ששומעין לו אותם אחרים שנשבע להם, וקיימו את דבריו, הרי זה חייב, כגון, מי שנשבע על אשתו שלא תלך לבית אביה, או על בנו ובתו הקטנים שלא יצאו מביתו, כבר יצאה שבועה לבטלה, ואם לא שמעו לדבריו והלכו להם, אין עליהם עוון שבועה כלל, אבל נהגו העם לישבע על נשותיהם ובני בתיהם, ולומר שבועה שלא תצאו, ואם תצאו יום אחד אתענה, או לא אדבר עמך שבת, שנמצא שנשבע על עצמו, אם יצאו ולא השגיחו על שבועתו נמצא שבועתו קיימת, וכן הנשבע על חברו שיתארח אצלו, שיאכל עמו בסעודה, כך אמר לו, שבועה אם [לא] תאכל עמי היום לא אוכל עמך לעולם, כגון זו רשאי אדם לישבע אבל על אחרים ממש לא. מצאתי לרב האי גאון זצ"ל, מי שנשבע שלא לדבר עם חברו מהו לכתוב לו דברים בכתב. כך ראינו, שמותר לכתוב לו כל מה שבלבו, ואין בזה חשש, אבל אסור ליתן שלום לחבורה שהוא בתוכה, אלא א"כ אמר להם, שלום לכם רבותי חוץ מפלוני וכן ראוי לומר. מעשה באחד שנשבע שלא ידבר לאחותו לעולם אם תתעכב בבית בעלה לילה אחת, ובעלה סגר עליה הדלת ולא הניחה לצאת, ובא מעשה לפני הרב ר' מאיר ב"ר משה ז"ל, והלקהו ג' מלקיות, משום שבועת שוא שלא היה לו לישבע, שאין אחותו ברשותו אלא ברשות בעלה, ושבועתו שבועת שוא היתה, והתירו לדבר לה לאלתר.
<h2>דף סד.</h2>
תשובת הרב ר' אביגדור למורי הר"ר יהודה ז"ל, כתבת, הנודר שלא יבא בעיר אך אם יחלה אחד מקרוביו, ואחר כך נולד לו בן וחלה מהו, דעתו של אדם אף על הנולדים או לא. תשובה, נראה דדעתו אף על הנולדים, מדכתיב [שופטים כ"א] ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר, איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין, ודרשינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"א ע"א], ופרק בתרא דתעניות [ל' ע"ב], ממנו ולא מבנינו, טעמא דכתיב ממנו, דמשמע מיעוטא, מכלל דסתמא אף הבנים בכלל שבועה. ותו, מדאמרינן פרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"ב], האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, תטול כאחד מן הבנים ובבנים הבאים לאחר מכאן, אלמא, דדעתו של אדם אף על הנולדים לאחר מכאן, אע"ג דאין פותחין בנולד, היינו לעקור הנדר מעיקרו ולבטלו צריך שיפתח בנדר שאינו נולד, אבל לקיים הנדר ולהעמידו באיסורו אין חילוק בין נולדים לילודים, דאתרוויהו חייל, וה"ה אם הוציא דבר מן הכלל, שבשעה שנדר כך היתה דעתו על הנולד כמו על הילוד.
<h2>דף סה.</h2>
תשובת הרב ר' אברהם מרייגשבורק, ישמחו השמים ותגל הארץ לך מורי הרב ר' שמחה נר מערבי, מפני שאתה מצוה עלי לדון לפניך על נדר על דעת רבים, הנני דן לפניך, לפי עניותי נראה, שנדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שסילק עצמו מכל החרטות, וכל החרטות שיכולין להיות באותו נדר קיים, והוה ליה כאומר איני רוצה שיהא החרטה תלויה בי כי אם בכם ובטלה דעתו, שלא מצינו החרטה תלויה כי אם בנודר עצמו. אבל לדבר מצוה יש לו הפרה, דמסתמא חרטת מצוה לא קיים, ודבר זה לא שייר לעצמו להתחרט, ולאו דווקא על דעת רבים, אלא אפילו על דעת יחיד, והאי דנקט תלמודא על דעת רבים משום דמרה דשמעתא הוה אמימר, ונקט למילתיה בלישנא דדעת רבים אפילו לדבר מצוה יש לו הפרה דאיכא תרתי לריעותא, רבים וגם על דעת רבים, אפילו הכי לדבר מצוה יש לו הפרה, ועוד משום מלתא, שאפילו אם היה רוצה להתיר יתבייש בדבר, אחר שיודעים בו רבים, וכדקיימא לן נמי [ב"ב ל"ט ע"א], דכל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. וכל [שבת מ"ו ע"ב] הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אין להזכיר בכאן, כי אין שייך לומר בו שום קיום סילוק חרטה. וגם זה נראה לי, לפי עניות דעתי, שאם אדם נודר בלשון תנאי או הריני נודר על מנת שאיני מתחרט תנאו בטל, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. ורבי אומר, דלא קרינא מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שאר כסות ועונה, דהתורה חייבתו, על מנת שאין לך עלי אונאה, דכתיב ולא תונו איש את עמיתו. ורבינו יצחק ב"ר שמואל ז"ל השיב, ועל המדיר את חבירו על דעת רבים, והיה בית כנסת בביתו של מדיר, ואין מנין בעירו ואפילו עם המודר יש לומר כי דבר מצוה היא, ולא מיבעיא היכא דאתי מנין לפרקים, אלא אפילו לא אתי מנין לפרקים מצוה היא, שישתתפו יחד ובית אלוקים ילכו ברגש, כיון שקבעו שם מקום לתפלה, ומתוך כך קובעין עצמן לתפלה, ומתכוונין לאביהם שבשמים, ואין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת.
תשובה זו השיב לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם. הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו ע"י צדקיה אחי שני עם תשובות אחרות, נכד הצדיק אהובי ר' צדקיה, מה לך לתור את דעתי העניה כלך מדברותיך אצל בעלי דעת נקיה, רוח משכלת נפש חיה, אמנם ידעתי כי מאהבתך היטתה את שאילתך, אמרתי לך אודות הדינים, איני בקי בהן ובנימוסיהן, ועוד שנינו [סנהדרין כ"ט ע"א] אסור לגלות דינו ליחיד, על השבועה בספר, הלא ידעת או שמעת, שהגאונים ז"ל כתבו שאין לו התרה לעולם, ואפילו נשבע לגרש את אשתו, ולא מתוך ההלכה אמרו כן, דמהיכי תיתי לחלק בין שבועה בספר לשאר שבועות, ועוד דקיי"ל [נדרים כ"ב ע"ב] דנזקקין לאלהי ישראל, אלא בקעה מצאו וגדרו בה גדר שלא לנהוג קלות ראש, ולדבר הרשות מי ישלח ידו לפרוץ גדרם ונקה, הא אכשור דרי, מיהו לדבר מצוה אומר רבינו יצחק מדונפיי"ר ז"ל, דנזקקין לכתחילה, והראה פנים לדבריו, שאומר שם [נדרים ס"ה ע"א], כי נבוכדנצר שחיק עצמות השביע את צדקיה בס"ת, ואין הכתוב מקפיד עליו אלא שעשה שלא כהוגן. ועוד, מההיא דפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"א] גבי אונס שגירש, ובעי תלמודא לאשכוחי ביה בטלו ולא בטלו, ואמאי לא מוקים לה שנשבע בספר שלא להחזירה אם איתא דשבועת ספר אין לה התרה. אך על ראיה זו תמהתי כמה שנים, גם הגאונים מודים דשבועת ספר יש לה התרה מן התורה, אלא חומר תקנה שהתקינו הם לעשות סיג לתורה, או לכל היותר מדרבנן כשאר דברי סופרים, הלכך לא מצי לאוקמי בשבועת ספר, דאין זה בטול גמור דאוריתא, ולא מחייב מלקות בלאו הניתק אלא בבטול דאוריתא, ואף לפי דבריו לא כל המצוות שוות, ואם קבע זמן לשבועתו ימתין עד הזמן ולא יצטרך להכניס ראשו בין המחלוקת, ולדבר הרשות אין להקל אף באין זמן. גם זו תשובתו, על מי שנשבע בתפיסת חפץ, מן ההלכה אינו משמע שלא יהא מותר להתיר בכל דבר, בין בשבועה בין בנדר בין בתפיסת חפץ בין שלא בתפיסת חפץ, הכל יש לו הפרה, אבל הגאונים ז"ל תקנו והסכימו לדעת אחד, דלתפיסת חפץ אין לו הפרה ולא היתר לעולם, ואפילו אם נשבע לגרש את אשתו יגרשנה ולא יהיה לו הפרה, אבל אם נשבע לבטל המצוה כ"ע מודו דבטלה מעיקרא ולא חיילא כלל, אמנם אם הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו, יעשה לו הפרה, מדאמרינן [נדרים ט"ו ע"א, שבועות כ"ה ע"א], האומר שבועה שלא אישן ג' ימים, כופין אותו ומלקין אותו וישן לאלתר. ולגאון אחר מצאתי, וששאלתם, מי שקפץ וכעס ונשבע בעל פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון, יש רשות לחכם להתיר שבועתו שנשבע בעל פה או לא. כך ראינו, הואיל והזכיר את השם או התורה אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר, לא שבועה שנשבעין בספר תורה שהיא בידו, ולא שבועה שנשבעין בשם הבורא או בספר תורה המונחת בארון, אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפר אותה.
תשובת רבנו יצחק, על אחד שתקע כפו ליד חבירו על דבר אחד שלא יעשהו לעולם. ואחר כך בקש עוד ממנו, עשה לי קיום שלא תפטרני לעולם, ופירש כפיו לשמים אותו שקיבל אמונת חבירו, ואמר לצורי אני תוקע שתי ידי שלא אפטור אותך כל ימי חיי, ועתה הנודר חוזר בו, ושאל לו שיפטור אותו, ורוצה לתת משלו לצדקה. והשיב ר' יצחק ז"ל, הבטחה בתקיעת כף היה אומר ר"ת שהיא ככריתת הברית, והיה נראה לו להחמיר בו יותר מנדר ושבועה, והיה דורש מן הפסוק הכתוב ביחזקאל [פי"ז] "ובזה אלה להפר ברית, והנה נתן ידו, וכל אלה עשה לא ימלט", ואע"פ שלא מצינו בתלמוד שהזכיר בשום מקום שכרת צדקיהו בתקיעת כף לנבוכדנאצר, כי אם שבועה, שמצינו לו בנדרים [ס"ה ע"א] פרק ר' אליעזר, וגם נתינת יד האמור שם שזו היא דוגמת שימת יד תחת ירך אברהם, שבועה בתפישת מצוה, ומילה במקום אנקוטי ספר תורה לדידן, וכן צדקיהו איפשר שנתינת ידו זהו נתינת יד לישבע בס"ת, ואפילו הכי תהיה אותה נתינת יד כעין תקיעת כף דידן, ולהכי כתב תרתי בקרא, אלה-וברית, ולא כתיב אלה ושבועה, פירוש, קללה ושבועה, אלא אלה וברית, דהיינו שבועה ותקיעת כף, לא מצינו שאם בהדיה שתיחשב נתינת יד ברית אלא בהדי שבועה, ולא משמע נמי בנדרים שהענישו על הברית, אלא על השבועה, ואי לאו שנשבע לנבוכדנאצר בפניו ולדעתו, על שהיה מסור בידו, משמע שהיה יכול להתיר שלא בפניו ולכתחילה, ואף על פי כן לא הורה להקל בתקיעת כף לבדה, אלא כברית אחשבה כדברי רבותי, כי אפילו בלא שום פסוק, אפילו לא היתה נחשבת ברית בימי הנביאים, ואף לא בימי חכמי התלמוד, נראה כי נחשבת ברית כיון שקבעוה הדורות לברית, ורגילין לעשותה במקום ברית יותר מעברת בין הבתרים. ועוד כי יש לומר, כי מה שלא הזכיר עונש הברית בנדרים, לפי שלא הובא בהלכה לפרש בכל דבר ודבר שנענש עליו, אלא לפרש שלא היה לו להתיר אלא בפניו, וגם שמא לא היה שם ברית. וגם מה שתקעת שתי כפיך לשמים, אם לשם ברית נתכוונת בתקיעת כף לאדם הוא יתר, צריך אתה להחמיר בדבר שלא להתיר, וגם אם בכוונת שבועה נתכוונת, תוכל להתיר על פי חכם, ובין כך ובין כך אם יש מכשול רב וחסרון מרובה בדבר, ויבוא בכך לעבור, מוטב לאכול בשר תמותות שחוטות ולא לאכול בשר תמותות נבלות, כי קצת הדעת מכרעת דלא חמירא, ולא נהגו בה הדורות להחמיר יותר משבועה אלא להקל, שלא רצו להקל עליהם שבועה, אלא תקיעת כף כי ראו עונש שבועה, דומיא דתקנת אלמנה [גיטין ל"ד ע"ב] הנודרת ליתומים, וגזירות בעשרה שתקנו במקום שבועה, ושלך היא כגון שבועה שתקעת לשמים, וראויה להתירה על פי חכם יותר משלו כי נראה לפי הענין שתלה בדעתו שתתירנו לו אם תרצה, שכך חזר וביקש ממך לעשות לו שתתירנו לו, ואם לא היה תולה הבטחתו בדעתך אלא היה תוקע לך כפו לישבע, לקבל עליו בינו לבין עצמו, כתוקע כפיו לשמים, א"כ היתה גם שלו כעין שבועה, כעין אותה שבועה שלך.
<h2>דף סה:</h2>
ולרבנו שלמה זצ"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה והכה האחד את חברו, לאחר זמן בא ואמר לו אני מקבל כל ריצוי וקנס שיאמרו לי בי"ד ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ ונשבע מלמחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, ושאל ידידי לומר שנשבע זה לבטל את המצוה, שהרי כתיב [ויקרא י"ט] לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתוב בקבלה [מיכה ז'], נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים ז"ל [ר"ה י"ז ע"א] למי הוא נושא עון למי שהוא עובר על פשע, ולא חיילא שבועה, או דילמא, אינה בטול מצוה וחיילא שבועה. ואם תמצא לומר דחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מפיו מחילה או לא. כך נראה, משום שבועה לבטל את המצוה אין לדונו, דהתנן [ב"ק צ"ב ע"א], מנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר [בראשית כ'], ויתפלל אברהם אל האלהים, ואי איתא, ליתני שהוא עובר בלאו דלא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה. אלא מיהו אכזרי הוי כדמפרש תנא, ונקימה ונטירה כבר פירשו חכמים [יומא כ"ג ע"א], איזהו נקימה ואיזהו נטירה, אמר לו השאילני קרדומך א"ל איני משאילך, למחר א"ל השאילני מגלך, א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני קרדומך זו היא נקימה. נטירה, א"ל השאילני קרדומך ולא השאילו, למחר א"ל השאילני מגלך, א"ל הילך, איני כמותך שלא השאלתני קרדומך זו היא נטירה. ועוד תנן [נדרים ס"ה ע"ב] גבי נדרים, פותחין מן הכתוב שבתורה ואומרין לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר לו אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר, הרי זה מותר. מדקתני פותחין לו, מכלל דלאו ביטול מצוה היא זו, דאי ביטול מצוה היא, למה ליה למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן [נדרים ט"ז ע"א] אין נשבעין לעבור על המצות, דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך ביטול מצוה, וכבר פרשו חכמים, איזהו בטול מצוה כגון, שנשבע שלא לעשות סכה, שלא ליטול לולב, ושלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו, אי אפשר שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתובה בתורה שנאמר [שמואל ב' פי"ד], וישב אבשלום בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה, דכי נקט עליה מילתא מחמת אמנון שהרג, ובשעת מחילה כתיב [שם] ויבוא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אל אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום, מדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל ש"מ הנשיקה מחילה מעלייתא היא, אלא הריני רואה תקנה לשבועתו, [יומא פ"ז ע"א] יביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם, נתחבלתי בפני כל ונשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות, והלה נכנס ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים, שרוי לך ומחול לך ונמצאו שניהם יוצאין ידי שמים ומחילה קיימת, ומנא לן דבעינן עשרה, דאמר רב חסדא צריך לפייסו בשלש שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר [איוב ל"ג], ישור על אנשים, ויאמר חטאתי, ואמר רב יוסף בר חנינא, מת יוליך עשרה בני אדם ומעמידן על קברו וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך. דתנן [נדרים מ"ג ע"א], המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר, איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והלה נותן לו, ובא לו ונוטל מזה, היה ביתו לבנות או גדרו לגדור ושדהו לקצור הולך אצל הפועלים ואומר, איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלין שכרן מזה, וילפינן מינה דאגלויי דעתא הכא מילתא היא וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה. ואי יהיב ליה קנס שרי ליה למישקליה שאין מחילה תלויה בקנס, דתנן [ב"ק צ"ב ע"א], גבי ה' דברים אע"פ שהוא נותן לו אינו נמחל שנאמר [בראשית כ'], ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך וחיה.
ולגאון אחר מצאתי, על אחד שהדיר קרובו ברבים, ועל דעת רבים, ובלשון הזה הדירו, על מנת שלא יהיה בו חרטה, והמודר היה עני, ונתחרט המדיר כי נכמרו רחמיו על קרובו שרואה בחסרונו, כי היה רגיל מתמול שלשום לזכות בו, מי אמרינן כיון דקיימא לן [גיטין ל"ו ע"א] לדבר מצוה יש לו הפרה, הא נמי חשיב כדבר מצוה שיהא מותר לזכות בו. נראה לי, דלא חשיב הפרה לדבר מצוה אלא היכא דלא איפשר ע"י אחר, כי ההוא דמקרי דרדקי, דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דליכא דדייק כוותיה, וכגון אונס שגירש והדירה הנאה, דלא אפשר לקיים עמוד והחזר אלא ע"י עצמו, והיינו לדבר מצוה, אם לא יפר הנדר תבטל המצוה לגמרי. אם תאמר כל מדיר את חברו על דעת רבים יהיה לו הפרה כדתנן [נדרים ס"ה ע"ב] פרק ר' אליעזר, פותחין לו בחרטה מן הכתוב בתורה, וא"ל אם היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור, ולא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, הרי כמה מצות תלויין במדיר, ותנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"א], המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ר' אליעזר אומר ידירנה הנאה, ומוכח בגמרא דאם ידירנה על דעת רבים שוב לא יהיה לו הפרה, ואמאי לא יהיה לו הפרה כדי שלא יעבור על לא תקום ולא תטור דומיא דשמא יעני. וגבי משה בר עצורי דרב הונא בריה הוה דחיקא ליה מילתא, דא"ל רבא לאביי, והא אנן ידירנה הנאה תנן, משמע שם ידירנה הנאה לא יהיה לו תקנה בהפרה, וצריך להדירה על דעת רבים, ושוב לא יוכל להפר, אע"ג דהוה דחיקא ליה מילתא לא חשיב לדבר מצוה, הואיל ואיפשר להתפרנס על ידי אחר או לילך אצל חנוני, כדאמרינן פרק אין בין המודר [נדרים מ"ג ע"א], אי נמי אם נפל עני כבר ליד הגבאי אמרינן בפרק ר' אליעזר [נדרים ס"ה ע"ב], כל דמיעני לאו עלי נפל מאן דמטי לי לפרנוסי בהדי כולי עלמא מפרנסינא ליה. ועיקר טעמא דנודר על דעת רבים דאין לו הפרה, לא מצינו למיקם, נדר שהודר ברבים יליף [גיטין מ"ו ע"א] לה מקרא [יהושע ט'], כי נשבעו להם נשיאי העדה, אבל על דעת רבים מפרש בגמ' לא מטעמא ולא מקרא. אי מפרשינן משום דתלא בדעת אחרים דהשתא לא מצינן למיפתח ליה בחרטה, לאו אדעתא דהכי מי נדרית, ולא לבך עלך, דלא אדעתא דידיה נדר, ולא תלה נדרו בלבו הלכך אין לו הפרה, אפילו מדעת אותן רבים שנדר על דעתם, שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ואם אין החרטה תלויה בו אינו נעקר מעיקרו, ואי אפשר להתירו אלא כשהחרטה תלויה בנודר, א"כ אמאי נקיט על דעת רבים, אפילו על דעת יחיד, ואם תמצא לומר, הוא הדין אפילו על דעת יחיד, ואיידי דנקיט שהודר ברבים נקיט נמי על דעת רבים, אם כן, יכול אדם להתנות בשעת הנדר שלא תהא החרטה תלויה בו, אם כן יתנה בטוב על מנת שלא יהא בו חרטה, דלא מצי למימר אילו ידענא דהכי והכי לא נדרנא, דמעיקרא כאילו פריש נדרנא אדעתא דכל מילי. והמפרש דמדעת אותן רבים יש לו הפרה, א"כ אונס שהדיר גרושתו על דעת רבים אמאי קרי ליה פרק אלו הן הלוקין בטלו לעשה וכו'. נדר שהודר ברבים באפי תלתא וידעי נדריה כדאמרינן בפרק השולח [גיטין ל"ו ע"א] ויש לו הפרה, דבמסכת בכורות [מ"ו ע"א] אמרינן, אמר אמימר הלכתא, נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואין צריך דעת הנהו דנדר באנפייהו. ועל דעת רבים אין לו הפרה, מפרש רבנו תם, דנדר על דעת ראובן שמעון ולוי, ואפילו ליתנהו שם, אבל אם אמר סתם על דעת רבים ולא הזכירם בשם לא הוי כלום. ועל דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה, ואפילו שלא מדעתן, דמסתמא ניחא להן. והא דאמרינן בנדרים [ס"ה ע"א] פרק רבי אליעזר, במדין נדרת ובמדין לך והתר נדרך, אומר רבנו תם ז"ל, דאין צריך להתיר בפניו אלא דומיא דמשה, שבשביל הנדר נתן לו יתרו בתו, וכן צדקיהו עשה לו טובה נבוכדנצר שלא הרגו, כי קנאו בכיבוש, דכתיב [במדבר כ"א], וישב ממנו שבי, וכן פירש רבנו חננאל בפרק השולח. אבל אם אדם נודר בפני אדם נדר בעלמא ואינו נודר לשום אותם בני אדם יכול להתיר אפילו שלא בפניהם.
מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, וששאלתם, תנו רבנן [יבמות ס"ד ע"א] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל מפריה ורביה אלא יוציא ויתן כתובה. האי יוציא דקאמר יוציא לכתחילה ואח"כ יתן כתובה וגרע מדין הלואה, או דילמא, מציא איתתיה למימר ליה, לא שקילנא גיטא מינך עד דמשלמת לי כתובתי, דאנא אשקול גיטא וכתובה בחד שעתא, ואי לית לך יתיבנא בביתך ואכילנא ושתינא ומכסינא. ואם תמצא לומר בכי האי מילתא מציא אמרה ליה, היכא דהוא לא בעי לגרושה ואנן הוא דכפינן ליה כיון לית ליה בהדיה כדי כתובה לא מפסדינן ליה ולא אכפינן ליה לגרשה. ואי איניש מדעתיה בעי לגרשה לאינתתה בין אית ליה בנין מיניה ובין לית ליה בנין מינה ולית לה שעור כתובה, מי מצי אמר לה טלי גטיך וצאי וכתובתיך תהא עלי כרשו ככל הלואות דעלמא, ומה דמחייבנא ליך מן דינא יתעביד כי מצינא לאינסובי. ואיהי אמרה לא שקילנא גיטא מינך אלא אם כן יהבת לי כתובתי, אי הויא טענתה טענה ומחייבינן ליה בשאר כסות ועונה לדיליה ולא מצי מגרש לה עד דיהיב לה כתובתה. ואם תמצא לומר לא מצי מגרש לה אי אטעייה, אי נמי יהב לה גיטא על כרחה, בכי האי גוונא הוי גיטא או לא, מי אמרינן כי אמור רבנן דמצי מגרש לה על כרחה, היכא דיהב לה כתובתה, אבל למיפק בלא כתובה לא אמור רבנן, או דילמא לא שנא. וכן מאן דאשתבע על איתתיה דלא יהנה מינה בין בשם בין בס"ת ולית עמיה שעור כתובה, מי מצי אמר לה הכי, או איהי מציא למיטען עליה הכי, אם תמצא למימר דמצי למימר לה הכי, אם חזר ונתחרט על שבועתו, מי מצי מיפר לה ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב, או לא, כיון דדבר מצוה הוא מצי מיפר, כי ההוא מעשה [גיטין ל"ו ע"א] דמקרי דרדקי, או דילמא, התם נדר הכא שבועה, מאי יליף לנא מרנא. פשיטא, כל היכא דבעי לגרשה בין לקיומי מצות פריה ורביה בין שלא מצאה חן בעיניו, ובין שבקש אחרת, צריך לשלומי לה כל מאי דחזי לה, ולמיסב גיטא עם כתובתה כאחד. וכן תנן [כתובות נ"א ע"א], נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי וחייב לפדותה. לקתה, ואמר הרי גיטה וכתובתה תרפה עצמה, רשאי. דאלמא, הכין תורת גירושין, גיטה וכתובתה. אבל ודאי אי איהי בעיא מיניה לגרושה, בין שנתחייב להוציא וליתן כתובה ובין שבאה מחמת טענה, אי אית ליה לשלומי לה משלם, ואי לית ליה, מאי יכול למעבד, ליכא יוכלא, אלא צריך לאודועה לאשה דלא יכלינן אלא לאשבועי דלית ליה מדעם, ולסדרה עליה כדרך שמסדרין לב"ח [ב"מ קי"ד ע"א], דיליף מיכה מיכה מערכין, דכתיב ביה, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכו', ואי מצטביא בהכין היא ידעה וכייפינן ליה לגרשה ולאישתבועי ולסדורי, ואי לא בעיא גרושין לא בעיא. וליכא לספוקי בכל הני דשאילתון אלא היכא דקפץ ומסר לה גיטא בעל כרחה, ובהאי נמי פשיטא דגיטא הוי ומתסרא ביה לכהונה ומישתריא ביה לעלמא, ופשיטא נמי דמחייב נמי במזונותיה עד דמשלם לה כתובתה, דלא גרע מההיא אלמנה דאמרינן [כתובות צ"ח ע"א], ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתאי לקמיה דרבינא אמר לה, לית דחייש להא דר' שמעון דאמר, לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף, דאלמא דאף על גב דלא אשתייר ליה אלא מקצת כתובה אית לה מזוני, אבל למיכפייה לאהדורה ליה לאינתו משום עונה לא אשכחינן. אלא אית לה לאינסובי לאחר, ואע"ג דמינסבא לאחר אית לה עליה מזוני עד דמשלם כתובתה מזוני ושקלה דמי מזונות, דלא גרעא מכתובתה, דתנן [כתובות ק"א ע"א], הנושא את האשה ופסקה על מנת שיזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה, ולא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת, אלא האחד זנה והאחר מעלה לה דמי מזונות. ולענין מי שנשבע שלא ליהנות מאשתו ולית ליה כתובה לגרושה אז ודאי הוא בנפשו פשע, שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי לה ואפילו נשאר עני והוא לא מצטביא שלא לשלומי לה כתובתה, וכמה דלא משלם לה מחייב למיקם לה בשאר כסות ועונה. הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצות, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין, וכיוצא באלו, וכשבועת שוא היא זו, ואע"ג דבעידן דמשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שוא. אי בודאי הוה בדעתיה בשעתא דאישתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם לה מחייב בשארה כסותה ועונתה ואשתבע אע"ג דלא עביד מאי דמחייב, הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייב על זדונה מלקות ומלקינן ליה ושרי לאוכולה ולאשקוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם, אבל אי לא הויין אלין מיליא בדעתיה בעידן שבועתו, אלא כסבור היה שיכול לעמוד בשבועתו, ולבסוף איגלי ליה דלא יכול למיקם, או דחשיב דאית ליה שעור כתובה, וכד חפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול לגרשה ותיהוי כתובתה עליו כהלואת חוב, ולבסוף איגלי מילתא דלית ליה מן דינא למעבד הכי, או אפילו אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא היא, ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן [נדרים ס"ה ע"ב], פותחין לאדם בכתובת אשתו, ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והייתה כתובתה ד' מאות זוז ובא מעשה לפני ר' עקיבא וכו'. ולענין מאי דאמריתו התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נדרים כ"ה ע"ב, שבועות כ"ח ע"ב] נמי כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות, ואע"ג דדמיא להא דאמור רבנן שאכלתי ולא אכלתי, הכי נמי התירו חכמים לענין בטוי שאוכל ולא אוכל, והאי נשבע צריך לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, מלתא דמצוה שאני, דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי לקיומי שבועתו, ולא מונעין רבנן התרתה, ואמרינן [נדרים כ"ב ע"א], אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה נזקקין לאלהי ישראל. ומאי דאמריתו שמתיר על ידי חכם שבעירו או זקן חשוב, הלכתא, או חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון בעי שלשה, וכי היכי אמור רבנן [נדרים ע"ח ע"א] לעניין מה דכתיב בפרשת נדרים [במדבר ל'] "זה הדבר" וילפינן משחוטי חוץ דכתיב ביה [ויקרא י"ז] אהרן ובניו וכל ישראל, למאי הלכתא, אמר רב ששת להכשיר שלש הדיוטות בהתרת נדרים, והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן, ביחיד מומחה, והנך שלשה הדיוטות דאמרינן מיבעי דהוו גמירי, אע"ג דהוו מומחין, ולמיתב ולהתעטף בישיבת בית דין. עד כאן נוסח התשובה.
<h2>דף סו.</h2>
תשובת הר"ר אביגדור שהשיב למורי הר"ר יהודה אחי שני ז"ל, כתבת, הנודר להתענות כל שני וחמישי של כל השנה, ובין אלו הימים חל ר"ח, חנוכה ופורים, מהו להתענות, מי אמרינן כההיא דמסכת תענית [י"ב ע"א], אם גזירתינו קדמה לנדרו יבטל נדרו מפני גזירתינו. ועוד קשה לי על מה שכתב רבי יצחק פאסי ז"ל בסוף מסכת פסחים, ירושלמי [שבועות פ"ג מ"ד] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח, ומשמע, מתוך שחלה שבועה בשאר ימים חלה נמי אלילי פסחים, התם נמי לימא מתוך שחל נדרו אשאר ימים להתענות בהם, חל נמי אהני שני וחמישי שר"ח חנוכה ופורים חלו בהם. תשובה, לכאורה נראה שלא יתענה, הואיל וגזירתינו קדמה, ודאי לאו אדעתא דידהו נדר. ולא מהני כולל להאסר במה שלא היה בדעתו בשעת הנדר וסתמו כפירש, כאילו פירש חוץ מן הימים הללו, ודמי להא דתנן פרק ר' אליעזר [נדרים ס"ו ע"א] ומייתי לה בפרק ד' נדרים [כ"ה ע"ב], פותחין בשבתות ובימים טובים, בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר' עקיבא ולימד, נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ופירש רבנו אליעזר ממיץ בפי' נדרים, נדר אדם להתענות חדש, אמרו לו הרי בזה החודש שנדרת יש שבתות וימים טובים, אמר להם, לא נתכוונתי להם, אפילו היתר חכם אינו צריך, דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים, דלאו אדעתא דידהו נדר. אבל קשה על פירושו, דכל הני פותחין השנויין באותו הפרק אין פירושן שיהיו מותרין בכדי, אלא על ידי חכם שהוא מתירו בפתח חרטה זו. ותו קשה ההיא דירושלמי, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, אמאי לא אמרינן התם דלאו אדעתא דלילי הפסח נדר. ונראה לפרש, פותחין בשבתות וי"ט, פי' נדר להתענות חדש ונאסר ע"י כולל אף בשבתות וי"ט כי ההיא דירושלמי דאסור במצה אף בלילי פסחים, ובסוף נתחרט ובא לשאול לחכם פותח בחרטה זו ואומר, אילו נזכרתי בשבתות ובי"ט הייתי אומר בפירוש, אתענה חדש חוץ משבתות וי"ט דומיא דאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דמייתי לה בגמרא [כ"ה ע"ב], והחכם מתירו ע"י חרטה זו, בראשונה היו אומרים דלא מהני היתר אלא לאותם הימים אבל לשאר ימים לא מהני, עד שבא ר' עקיבא ולימד שהותר הכל. ולפי פירוש זה אם הוא נכון, גם לענין שאילתא דשאילנא קדמך צריך שאלה לחכם, דבלאו הכי לא מישתרי דהא חייל ע"י כולל. וההיא דמסכת תענית אם גזירתינו קדמה לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתינו וכו', לא בעי למימר ידחה נדרו דלא חייל כלל וילך לאכול בלא היתר חכם, אלא מצוה עליו לדחות נדרו על פי חכם מפני גזירתינו לדחות נדרו על פי חכם מפני גזירתינו שקדמה, אם נדרו קודם לגזירתינו יתענה ואין לו פתח להתחרט עליו לומר אילו הייתי יודע שהחכמים עתידים לגזור ולעשותו יו"ט מפני הנס לא הייתי נודר, דהוה ליה נולד ואין פותחין בנולד, אם גזירתינו קדמה, מצוה עליו לישאל לחכם ויפתח בחרטה אילו נזכרתי מגזרת חכמים שעשאוהו יו"ט הייתי מוציאו מכלל איסור שאר הימים ואין זה נולד ויתיר לו החכם ויאכל, ודמי לשבתות וי"ט דפותחין בהם, הלכך לא תקשה ההיא דתעניות אמאי לא חייל ע"י כולל, דאפילו בלא כולל נמי חייל, כיון דלא מיתסרי אלא מדרבנן להתענות בהו כדפרשינו לעיל בחצי שיעור לריש לקיש אלא ידחה נדרו, פירושו כמו שכתבתי וילמוד סתום מן המפורש, שאם בשביל גזירת חכמים שלא תעקור ממקומה מצוה עליו לישאל על נדרו, כ"ש בשביל מצוה דאוריתא כדי לאכול מצה בליל פסח דמצוה עליו לישאל על נדרו, דכיון שיכול לעשות ע"י שאלה שלא יעבור בבל יחל ומצות עשה תעמוד במקומה, דמי דהא דריש לקיש דאמר פרק ג' מינין [נזיר מ"א ע"א, נ"ח ע"א], ובמנחות פרק התכלת [מ' ע"א], ובפרק ר"א דמילה [שבת קל"ג ע"א], כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב וכו'.
<h2>דף עז:</h2>
בערובין פרק הדר אמרינן, פותחין בחרטה, ופי' רבנו שלמה ז"ל, צריך חכם למצוא פתח לשואל, שיהיה לו פתחון פה לומר לא נדרתי על דעת כן, ואילו הייתי יודע שכך הוא לא הייתי נודר, ונמצא הנדר נעקר מאליו. אין פותחין בחרטה, פי' רבנו שלמה ז"ל, אין צריך לפתוח לו בחרטה, אלא החכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה, ורבן גמליאל פתח לההוא גברא, יש בוטה כמדקרות חרב, סבר פותחין בחרטה, כל הבוטה נדר ראוי לדוקרו בחרב, דילמא לא מקיים ליה, והיינו פתח דקאמר ליה, אילו היית יודע שאסור לנדור וחייב מיתה אתה עליו כלום היית נודר, וא"ל האיך לא, עד כאן דבריו. ויש מפרשין, פותחין בחרטה, אם אינו יודע הנודר לפתוח פתח לנדרו אנו פותחין לו, ואין פותחין בחרטה מפרשין, אין פותחים לו עד שיפתח לו הוא. נמצא, לפי' רבינו שלמה פותחין בחרטה הוי חומרא ואין פותחין הוי קולא, ולפי' אחר פותחין הוי קולא ואין פותחין הוי חומרא. ולרבינו יצחק הצרפתי ז"ל מצאתי, הלכך פותחין בחרטה, וכגון, שיאמר מתחרט אני ומצטער אני על כל מה שנדרתי מעולם, ואע"ג דלית ליה טעמא לחרטתו כלל אלא מתחרט עכשו בדבורו, ודאי בההוא פותחין בחרטה, דחשיב כעקירת נדר, אבל אי אמר, ודאי איני מתחרט במה שנדרתי מתחילה, אלא רוצה אני שלא יהא נדר מכאן ואילך, אין זו חרטה, ולדברי הכל אין פותחין בחרטה בכי האי גונא, ודאי הואיל ואין מתחרט על תחילת הנדר, ותדע, דהא רב נחמן גופיה רצה להתיר נדרו של רב סחורה ולא מצא פתח חרטה, והלא רב סחורה מתחרט ועומד היה, אלא על כרחך, משום דלא הוה מתחרט על הנדר לא פתח בחרטה. והנשאל לחכם יהיה זהיר בעצמו שלא יאמר מתחרט אני על תחלת הנדר אלא אם כן פיו ולבו שוין.
